"יענקי מלטף את ראשו של התינוק הרעב היונק במרץ. ידו הימנית עוקבת באצבע המורה אחר האותיות הצפופות בדף הגמרא המונח על הסטנדר, פלג גופו העליון מתנועע קלות לקצב מילות הלימוד, ידו השנייה ממשיכה ללטף את ראשו של מאיר.
הוא מרכין את עיניו כדי להביט בפניו החולמניות של בנו התינוק, בהתעלות הנפש, מוקף כולו בזיווה של מצווה. מבטיהם הלועגים של שאר האברכים עושים את דרכם אליו כחיצים מורעלים של בוז, פוצעים אותו, צורבים. הוא שומע בבירור אך כמו ממרחק גדול את צחוקם ואת הרינונים על אותו אב שבעבורו נשתנו סדרי בראשית והוא מניק את בנו.
הוא ממשיך ללטף ברוך את ראשו של מאיר, בידיעה ברורה שעליו לספוג כל השפלה בהכנעה וביראה, שהרי נעשה לו נס. אילו יכול היה ללבן לחבריו את פשרו של אותו הנס, היה מסביר להם שכך הוא מזין את בנו – בחלב את גופו, ובתורה את נפשו.
דגדוג קל בסנטר, בחיבור שבין זקן לצוואר, וצליל מתגלגל של פלסטיק חלול על רצפה חשופה מעירים אותו מהניקור. לרגע נשימתו נעתקת מריאותיו, הוא מסתכל סביבו בבהלה, כמי שאינו בטוח היכן הוא. פפפפפ, הוא נושף בהקלה. ברוך השם, רק חלום. מאיר התינוק ישן בין זרועותיו. הבקבוק הריק המוטל על הרצפה מאשר לו שאכן חלם, שכנראה שקע בשינה עמוקה."